מקווה שלא תתאכזבו אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר סטנד-אפ. הכוונה בכותרת ‘הקומדיה של נחלת הכלל’ היא שבניגוד לגישה של גארט הרדין, שרואה בנחלת הכלל בעייה שיש לפתור אותה, הגישה של מבקריו היא שנחלות הכלל של חיינו הם מקורות של אושר ועושר שיש לטפח אותם ולהגן עליהם מפלישה וניצול של גורמים אחרים (בעיקר השוק והממשלה).
מאמרו של גארט הרדין, ‘הטרגדיה של נחלת הכלל’, אכן היה פורץ דרך, וחידש שיח שלם סביב השאלה של הניהול הנכון של נחלת הכלל. אך עם השנים, הרדין, והמאמר שפרסם, גם משכו המון ביקורת על כל מה שנעדר במסגור שלו של נחלת הכלל כטרגדיה. הוא שרטט מצב מאד ‘ריאליסטי’ (קהילה של בעלי עדרים, המחלקים מרעה משותף), אך לגמרי לא מציאותי. בחיים קהילתיים אמיתיים ברחבי העולם – בין אם מדובר בתורנויות במגרש משחקים עירוני, שיתוף במרעה באזור חקלאי, או הקצאת שטחי דייג של כפרי דייגים – יש שיטות למכביר של ניהול יעיל והוגן. הרדיו וחסידיו היו עיוורים לשיטות הללו, ולכן קידמו דפוסי פיתוח בעולם שרמסו נחלות כלל רבים בשם ‘הקידמה’ ו’הניהול הרציונלי’ – כדי למנוע את הטרגדיה (המדומיינת).
האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לכלכלה זכתה בו בדיוק על זה: על מחקריה הענפים בנושא ניהול נחלות כלל בחברות מסורתיות בעולם. קוראים לה אלינור אוסטרום (Elinor Ostrom), והיא מובילה מגמה שלמה בכלכלה עכשווית של חשיבה מחדש לגבי מקומן של נחלות כלל בחיים הכלכליים שלנו. מחקריה הוכיחו כי חברות אנושיות ‘פתרו’ את האתגר של ניהול נכסים משותפים בדרכים מגוונות ויצירתיות, רחוק מהטרגדיה של הרדין. אפשר לשמוע אותה מסבירה את גישתה בסרטון הזה.
אורך הסרטון: 8:26 דקות, שמע: אנגלית, בלי כתוביות, קרדיט: Stockholm Resilience Centre TV
יתר על כן, רבים מהממשקים שלנו בנחלות כלל בחיינו אינם סביב משאבים מוגבלים ודלדולם. עשייה משותפת במקומות כגון גינה קהילתית, או במיזמי התנדבות (לרבות יצירות משותפות גדולות כגון ויקיפדיה), קואופרטיבים ועוד, מראים כמה עצם הרעיון של נחלת הכלל הינו מרכזי בכל תפיסה של חוסן קהילתי, בריאות חברתית, ורווח סביבתי, כלומר לכל תפיסה של קיימות. מעבר לאלמנטים מסויימים של הנוף שלנו (שמיים, ים, יערות וכו’), נחלת הכלל היא מושג בסיסי בהרבה תחומי חיים, וגם רעיון כלכלי מארגן.
ההוגה והאקטיביסט האמריקאי דיויד בולייר כתב על ‘נחלת הכלל’, שמן הראוי לדבר על ‘קומונינג’ (commoning), כלומר, כפועל ולא שם עצם. במאמר שלו בנושא, הוא מתאר קומונינג כפעולות של תמיכה הדדית, משא ומתן, תקשורת והתנסות שנדרשים כדי לנהל יחד משאבים משותפים. אפשר ללמוד על ‘קומונינג’ הלכה למעשה מיוזמות שמובילות קהילות צעירות ברחבי הארץ לקידום שיתופיות בחיים העירוניים. בסרטון הזה של כאן חדשות תראו יוזמות של ‘הרשת‘ – קהילת צעירים בבאר שבע כמו ספריית כלים ונגרייה קהילתית, יוזמת קולנוע קהילתית ומגורים משותפים (co-living) בשכונת הדר בחיפה, ויוזמת ‘רובין פוד‘ – בית האוכל החברתי בשוק תלפיות של חיפה, שהתבסס על מזון מוצל (לדוגמאות של יוזמות ‘קומונינג’ מערים שונות בעולם מומלץ לעיין בדו”ח הזה).
אורך הסרטון: 9:38 דקות, שמע: עברית, קרדיט: כאן חדשות – תאגיד השידור הישראלי, פורסם: 29.12.2017
ג’ונתן ראו (1946-2011), עיתונאי וחוקר, היה אחד מההוגים המובילים בתחום של חידוש היחס לנחלת הכלל. הוא כתב רבות על הצורך להכריז עליו כתחום שעומד בפני עצמו אל מול השוק, ואל מול הממשלה – וזקוק להגנה בפניהם. במאמר הזה, ראו מסביר שהשיח הציבורי שלנו נע בין ממשלה לשוק, תאגיד למדינה. הוא כותב:
“מחנה אחד רוצה שהשוק יהיה חזות הכל וכל דבר יהפוך מוצר למכירה. המחנה השני עונה לו בתוכניות ומדיניות של מוסדות המדינה המכילות הכל. זהו דיון בין וול-מארט לסעד, בין השתלטות תאגידית על החיים לבין רגולציה אינסופית של הכל, ומכל זה נותרת שאלה חיונית אחת- מה עוד יש?… אך נחלת הכלל היא בסיסית יותר מהמדינה או השוק. זהו התחום הכביר שהוא המורשת המשותפת של כולנו ושבו אנו משתמשים מבלי שיגבה מאתנו מחיר. האטמוספירה והאוקיינוסים, שפות ותרבויות, מצבורי הידע והבינה האנושית, מערכות התמיכה הלא פורמליות של הקהילה, השלום והשלווה להם אנו מייחלים, אבני הבניין הגנטיות של החיים- כל אלו הם פנים שונים של נחלת הכלל.”
מראייה זו, אפשר להבין מדוע דפוסי פיתוח המבוססים על צמיחה כלכלית גרידא ועל כוחו של השוק הגלובלי, במקום על פיתוח הון חברתי וקשרים בין אנשים, מובילים מצד אחד לעושר פרטי, אבל בד בבד גם לעוני ציבורי, ומדוע הם בעייתיים ביותר מבחינת רווחתן של קהילות ותרבויות רבות ברחבי העולם. יתר על כן, ראו מדגיש עד כמה נחלת הכלל היא בסיס גם לאושר ועונג בחיים – נקודה שהרדין, עם כל הדגש שלו על טרגדיות, מפספס לחלוטין.
