“מאחר והטכנולוגיה עצמה היא לא זו שרעה, הרי שרק אופן השימוש שלנו בה הוא זה המטיל צל כבד על קיומה……הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, ואם אנחנו רוצים לשרוד לצידה ולשמור על חיים מלאים ומאושרים, נצטרך ללמוד כיצד לספוג אותה אל קרבנו במינונים הנכונים. זה דורש אימון, אבל זה בהחלט אפשרי.” כך כותב עמית נויפלד, בבלוג הנפלא שלו “SLOW – תנועת ההאטה”.
תנועת ההאטה החלה בתנועת ה-slow food באיטליה ומאז הורחבה לתחומי חיים רבים. לתנועה גישה מעוררת מחשבות ליחסים בין החברה לטכנולוגיה. היא מזמינה אותנו להיות מחוברים יותר לאנשים שסביבנו ולמקומות בהם אנו חיים ומזהירה מהריחוק והניכור שעודף טכנולוגי ועולם תאגידי יוצרים. עמית נויפלד, בבלוג ובספר שלו על תנועת ההאטה, פורס את התפיסה הזו וגם מחבר אותה להקשר המקומי של ישראל.
הבלוג (והספר שיצא ממנו) מאתגר את הקצב המסחרר של חיינו וקורא לנו לחיים יותר רגועים, איטיים ושפויים. אין אצלו קריאה ‘לחזור למערות’ ולהשמיד את כל הטכנולוגיה. אולם, יש בהחלט ניתן לקרוא כאן תיגר על האופן המובן מאליו בו אנחנו תופסים את הפיתוחים הטכנולוגיים ומאמצים אותם בלי לשאול שאלות על ההשפעות ארוכות הטווח שלהם על החיים החברה והתרבות שלנו. לתוך המשוואה הזו כדאי גם להוסיף את התהייה – מי עומדים מאחורי הפיתוחים הטכנולוגיים? מה האינטרסים שלהם? ואילו פיתוחים טכנולוגיים נעשים כדי לקדם את האנושות או את החיים על פני כדור הארץ בכלל, ואילו פיתוחים נובעים משיקולים אחרים?
הפוסט הזה מתוך הבלוג מדבר על השטחה ורידוד מערכות היחסים שלנו בעקבות שינויים בטכנולוגיה. הוא מציע לנו לבחון מחדש את התלות והשימוש בה וגם מציע כמה כיוונים חלופיים פשוטים ויום-יומיים לשינוי מערכת היחסים הזו עם הטכנולוגיה וחיזוק מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, קרובינו והסביבה שלנו.
